פסיכואנליזה מדוברת

  סיכמו תרצה ואנה

מפגש 1 19.02.25

 ע"מ 134, 135 ממה ילד יכול להיות מוטרד כשהוא לא פנוי ללימודים?

 

כשההורים "נופלים" מהמקום האידאלי, כי הם כבר לא מסוגלים  לתפקד, כי הם חולים ,עברו תקופה קשה, חזרו מהמלחמה, או יש מוות במשפחה, הם לא רגועים ואי אפשר לסמוך עליהם ,הילד מאוכזב ואולי גם נבהל וכועס,  מוטרד מאד  ואין לו בדרך כלל את היכולת לדבר, לא עם מבוגר ולא עם עצמו, במיוחד קשה לו למצוא את המילים בשביל לחשוב את המצוקה שלו, ושלהם.

המחנך ,המטפל או היועצת של בית הספר יכולים להיות בתפקיד מיטיב בשבילו אם הם יודעים לדבר עם ילדים, להמציא את המילים שהוא צריך בשביל לומר את מה שמתרחש בבית, למצוא  ולהמציא  את הדרך לסימבוליזציה.  לא מספיק אמפטיה ורחמים, צריך להבין את הדקויות של המועקה או של העצב, עם מילים מיטיבות.

יש ילדים שמרגישים שההורים לא מתנהגים נכון, ואנחנו לא נשפוט את ההורים, אנחנו מדברים עם ההורים הפנימיים של הילד. מה שהוא מרגיש  זאת האמת שלו ואנחנו לא חושבים שחייבים "לכבד כל הורה כי הוא הורה" יש הורים רעים  ואנחנו  כן יודעים לשוחח על זה. יש הורים שהם לא טובים כי להם קורה משהו לא טוב וחשוב שהבית ספר יאפשר שיחה על זה בלי לרוץ לעדכן את ההורים .

זאת אתיקה אחרת.

אני חוששת שהאפליקציה שמדווחת להורים יומיום את המתרחש עם הילד בכיתה, שם את הילד במעמד של אוביקט חסוף לתצפיות של ההורים. למי זה טוב?

המטפל הוא הצלע השלישי, במשולש  ילד הורה מחנך, הילד מדבר על  הבית ויש עוד מבוגר שיודע.

בעקבות דרכו של קורצ'ק שלא מזדהה ולא מרחם על הילד אלא שומר ושומע כמבוגר אחראי שיודע שהוא לא יציל אותו אבל יכול ללוות אותו, הילד יכול לספר בבטחון  על האינטימיות של הבית, על הקללות שהוא שומע בבית, על העונשים שלפעמים הוא מקבל, ולאט לאט הילד יצליח להפרד ולהבין שההורים מוגבלים, עוברים תקופה קשה, הם לא בסדר.

בשביל לדבר עם המחנך ללא דאגה, הוא צריך להרגיש בטחון שזה ישאר ביניהם.

רצוי שהמטפל ימשיך להיות האחר שאפשר לדבר איתו ולא להסתבך עם החובת דווח שמשאיר את הילד מאד לבד ומרגיש נבגד. יכול להיות שהילד יבקש עזרה וירצה הרחקת מהבית שלו או של אחד מההורים, אבל זה דורש בירור רציני איתו.

קורה שהמורה מרגיש את אזלת כוחו מול ילד שמשתמש בסמים, התענגות שיכולה להביא למוות; ובעצם תפקידו תהיה לנסח את הכאב והבדידות של  הילד, היכולת של המטפל -מחנך לומר באופן מדויק  את עוצמת היאוש. אולי אפשר להמציא את מרחב החלום, איפה ואיך הוא  היה רוצה להיות, מה  באמת מתחשק לו  במקום הסמים. איזה חיים אחרים  היה אפשר לרצות. לחפש את יצר החיים גם בחלום ובפנטזיה. הכל אפשר לדמיין על הכל אפשר לדבר, והמשאלה כבר מעוררת ליבידו, גם אם היא פנטזיה.

הם נקראים ילדים בסיכון, אני מעדיפה לקרוא להם  ילדים שסובלים.

מקרה של נערה צעירה שנפלה מהחלון בחדר שלה, באותה תקופה שההורים התגרשו, ונשארה בבית עם אמא דכאונית. בבית ספרה הודיעה שהיא רוצה לגשת ולעבור את בחינות הבגרות אך בלי להשתתף בשעורי הספורט. היא פנתה אל אימא בבקשה לטיפול, זו היתה תקופה שהרגישה ריקנות, ככה היא מספרת למטפלת שלה.

ריקנות זה תהום  להבדיל מחסר ,מחור שמאפשרים איווי, פנטזיה.

הריקנות שמביאה לניסיונות היתאבדות, לסמים, לשעמום, המועקה שלא מוצאת את אוביקט לתשוקה.

למה היא נפלה? מעבר לאקט? הרגשה  ממשית שאין מי שמחזיק אותה?

היא ביקשה  להשתחרר משיעור ספורט. הרבה פעמים נערה שלא מרגישה שחייה טוב בגוף שלה, שהגוף לא מהווה בשבילה בית, עצמי, מקום בטוח  חוששת משעיורי ספורט .

"מי" כואב לה בגוף, היתה שואלת פרנסואז דולטו. העיקר זה לא השיעור ספורט אבל כן לפתוח מרחב של דיבור על החשש מהשיעור ספורט. האם מדובר על בעיה בכושר הגופני, או בעיה בדימוי גוף?

                               *************

פסיכואנליזה מדוברת

​

אנה גלמן

מפגש שני – 5.3.25

מציגה קטע מהספר: שרה מלכסון

עמודים – 189-190

הזמנים הלוגיים "גשר צר מאוד"

בחירת הקטע נובעת מההיסטוריה הקלינית המונעת על ידי הגיל הכרונולוגי של הילד.

מהו הגיל הלוגי?

מהו הסימפטום האנליטי של הילד?

האם הוא תלוי סביבה, משפחה? של מי הסימפטום?

השפעת השפה והמשחק בעבודה עם הילד?

אנה מגיבה:

הפסיכואנליזה והפסיכואנלטיקאי לא מתמחים בגיל קרונולוגי. פסיכואנליטיקאי יודע לדבר עם סובייקט בכל גיל ועם כל מבנה, האומנות שלו כוללת גם לחפש את הדרך לשוחח לא רק במילים גם במשחק וגם בציור ולפי המיקום של הסובייקט  ביחס לעצמו, לאחר, למציאות,לסירוס.   העבודה שלו היא לא עם גיל אלא עם סובייקט והסמפטום אנליטי במבנה דרך השפה.

הגשר הוא לא כרונולוגי הוא לוגי.   מדובר על גשר שהכוון שלו הוא להגיע לנפרדות ועצמיות ביחס לאחר והציווים שלו. אבל הוא גשר דינמי ולפעמים יש הליכה לאחור, תלוי בקונטינגנטיות של החיים.   בחיים הסובייקט נמצא במקומות שונים בגשר, והגשר הזה הוא לא לינארי, הוא בספירלה, אפשר להתקדם וגם ליפול למקום של תלות ובלבול עם האחר.  גם מבוגר בגיל 30 או 50 יכול למצוא את ההווייתו קשורה, בסבך, בפלונטר עם המבוגרים שמטפלים בו ולאבד את הנפרדות שלו ואת העצמיות שלו. כמו אנשים שבגיל 30 עדיין גרים עם ההורים ועל חשבונם שלהם. לפי דעתי ההורים או המבוגרים האחראיים הם גם חלק מהטיפול, כי הם אחרים משפיעים בחיים של המטופל.

 מבחינת הזמנים הלוגיים, כל ילד נמצא במקום-זמן לוגי אחר. והפגישות המקדימות  עם הילד או המבוגר יאפשרו לנו לזהות את הסמפטום האנליטי שלו. לגבי הסימפטום של הילד, זה ייקח את כל הזמן שנחוץ עד שנזהה את הסמפטום האנליטי.

 האם מדובר על ילד שהוא סמפטום של ההורים או של המוסד, בית ספר? למשל בתי הספר היום מבקשים מהמומחים "אבחון" ויש הרבה ילדים עם אבחנות והבית ספר ממליץ בשבילו טיפול רגשי, אבל האבחון לא מדבר עם הסובייקט.

ומה זה טיפול רגשי? איזה הפרדה אפשר לעשות בין רגש ושכל?

לגשר יש מסלול  אבל הוא צר, הוא דינמי  הוא לא נוח הוא לא חד משמעי. דיברנו על מצבים בחיים, "טראומות" שבהם מופיעים תסמינים אצל ילדים.  לפעמים הם תסמינים של המשפחה. ולפעמים הם סימפטומים שלו אבל לא בהכרח מומלץ לקחת אותם ממנו, כי אולי הוא צריך אותם לתקופה.

אם לילד יש בעיה בשפה, השאלה הינה באיזה זמן לוגי הוא נמצא. הוא לא מאשר לעצמו לדבר, הוא לא רוצה או לא מתענין לתקשורת ? הם מקומות שונים בגשר. האם הוא  עצמו נפרד? לדוגמא, כשהילד יכול לשחק – fort/da כשאמו הלכה, כמו הנכד של פרויד, הוא יודע להמציא אוביקט בהעדר האחר, אוביקט מילה, יש לו סיבה למשחק, סיבה לשפה, סיבה למטאפורה. הוא משחק עם המילים.

לאומת הילד שחייב את הדובי שלו או משהו של האמא להישאר איתה כאוביקט  מטונימי שבהתחלה יראה כאובייקט ביניים תלוי באפשרות שיהיה לו להגיע למילה.  הילד משתמש בשפה כייצוג של משהו, סדר סמלי. הילד חוזר על משפטים שאומרים לו כמו הד או חיקוי? הוא במונולוג שיחה עם עצמ או באקולליה?

 למה הילד התכוון כשהוא מדבר מצייר או משחק, יש  משמעות  לשיח איתו?  המשחק הוא השפה. יש מסמנים במשחק. הילד מצייר בשביל לומר משהו, לעומת הילד שמצייר לעצמו, ואולי למשחק יש משמעות אבל לא תקשורתי. הילד שלא מדבר כי לא דיברו איתו, או לא שומע? הסובייקט שמדבר  משתמש בשרשרת של מסמנים , ומעביר משמעות.

שאלה בנוגע לטופולוגיה –מדובר על ניסיון של לאקאן לתאר במרחב את המבנה הנפשי של הסובייקט, בקשירה שהיא מעין צמה של הדימיוני מעל הסמלי או הממשי מתחת לסמלי.   הזמן הלוגי של הסובייקט מתבטא בקשירה הטופלוגי, בזמן ובמרחב. 

בגשר הלוגי ישנם שלוש תחנות:

1. הילד=סובייקט  וההורה מכופתרים אחד בתוך השני.

2. הילד =סובייקט הינו הסימפטום של ההורים. הילד כבול בתוך קורי העכביש של המשפחה.

3. היפרדות מההורים או מאחר וחיפוש של מה שחסר לו, ומשאיר למטה את ההורים. זאת אומרת שהילד עבר את הסירוס הסמלי. יש הדחקה, יש הסמלה, יש סמפטומים מבורכים. יש אוביקט אבוד שנרשם כחסר, סיבה לתשוקה. יש לו לא מדוע.

 

המסגרת הטיפולית משתנה בהתאם לזמנים הלוגיים. כי לטרנספרנס יש איכות אחרת, בין מטופל שמחפש יחס או אהבה, הדימיוני שבטרנספרנס או טרנספרנס של עבודה, המכוון לסוביק המונך לידע.

 

כשהסובייקט נראה תפוס בקורה העכביש של האחר או האחרים העבודה היא עם המבנה  של כל המשתתפים בפלונטר. אפשר לחשוב על חלוקה שוויונית של פגישות – ההורה והילד בנפרד לפעמים ביחד.   לא מדובר על הדרכת הורים. עובדים עם ההורה והפנטזמה שלו.   מבררים מה הילד מייצג בשביל ההורה. מאפשרים לילד להיפרד ולומר את האומר שלו, ומבררים את הפנטזמה שלו  שהוא לא הפנטזמה של ההורים שלו. הפנטזמה הסינגולארי שלו.

מקרה – ילד שאומר: "אתה עובד בשביל הארנק של אימא". מה הוא מתעסק עם הארנק של אמא, זה לא עינינו? הילד הזה כנראה יותר מדי צמוד לאימא או יודע יותר מדי על אימו. 

מקרה – שיטת עבודה הנהוגה במרכזי חוסן : "מדברים ביחד".   איפה שכל מטפל נדרש להיות "מומחה ברגשות". רצוי גם כמו אצל הילד הנפרד מהאחר שגם המטפל יצחליח לעבוד ביחד  עם המוסד וללא הזדהות איתו.   ברור שהפסיכואנליזה כשיטה לא מחפשת "לדבר"  וגם לא "ביחד". אנחנו מחפשים את המילים לומר, אבל לומר מה?. רגש תמיד משקר אומר לאקאן, האמת נמצאת במקום אחר והמועקה מובילה אליו. 

התשוקה של פסיכואנליטיקאי, היא המובילה את הטיפול לפי האתיקה של לומר טוב שהוא לא אותו הטוב לכולם. לא לפי פרוטוקולים , שעובדים לפי סנדרום. לכל סובייקט האתיקה שלו, מה שטוב לו.

טראומה – הכרחי לחיים  וכל סובייקט מפתח את החוסן שלו לטראומות שהוא יפגוש בחיים.  כשהוא מבקש עזרה הוא לא מבקש חוסן, בדיעבד כל מה שהוא מבקש זה טיפול, עזרה ליווי  מקצועי. לנסות לתפוס דרך הסמלי  מה שמתנגד להאמר.

תפקידינו הוא לא  "לתקן את הילד" כדי שיהיה במסלול, במסלול של ההורים-מבוגרים שרוצים אותו מתוקן. המדינה דרך המוסדות הטיפוליים שלה לפעמים שואף לתיקון.

​

 שריתה ואנה

​

         ************

​

סיכום מפגש בעקבות "פסיכואנליזה מדוברת" 2.4.25

                                                                      כתבו:   איילה ואנה

נקודת המוצא לדיון היתה הפיסקה בעמוד 67 "תפקידו של האנליטיקאי כמי שמונח לידע של הלא מודע ".

הוא לא יודע אבל הוא מכוון  לדעת.  הוא לא מומחה אבל הנוכחות והתשוקה של האנליטיקאי הם למען לרצות  לשמוע,  להבין ולדעת ולפרש.  הטרנספרנס היא לעבודה,  למי שיודע איך לנהל את הריפוי,  בקשר  הטיפולי אבל  לא בשביל הקשר. הטרנספרנס  היא ההזדמנות להופעת המציאות של הלא מודע.

הטרנספרנס כלפי מי שמונח לידע  מניע את האסוציאציות החופשיות שיאפשרו את העבודה עם  המסמנים,   עם הנוירוזה  וחציית הפנטזמה. לחצות את הסיפור והתמונות שמחממים ומנפחים את האשליה או את היאוש שהם הדימיוני. ההקשבה היא למה שנאמר.   כל סובייקט חיי בתוך אמונות עיוורות פנטסמטיות,    והאנליטיקאי חוקר אותם עלמנת להוריד מהן את הנפח.

  התביעה לטיפול נובעת מהמטופל  גם עם המבוגרים מביאים אותו,  ובפגישות המקדימות מחפשים להגדיר את הסיבה לטיפול,  הסימפטום והאיווי לטיפול.

האנליטיקאי כמונח לידע,  לידע של הלא מודע,  שואף לדעת עוד,  ולא לחוויה מתקנת רגשית של קשרים  קודמים.

מכאן עלתה החשיבה על תפקידו של האנליטיקאי בחדר ועלה המושג של האנליטיקאי כפונקציה. אם יש אהבה או שנאה טרנספרנציאלי  היא מקבילה היא לא המרכז של ההתרחשות בטיפול.

הטרנספרנס הן של המטפל והן של המטופל נתפס כמלווה או מפריע את הטיפול אבל הוא לא המרכז  של מה שמתרחש בטיפול. רגשות שעולים אצל האנליטיקאי הם שלו לבדיקתו ולא כחלק מהמהתרחש בעבודה,  זה לא חומר.   האנליטיקאי מהווה  "סמבלנט" מראית עין לפנטזיות של המטופל,  כדרך ללא מודע,  כמו החלום,  לפי פרויד,  היא דרך המלך ללא מודע.   

בנושא הרגשות דובר על כך שעל פי לאקאן הרגש  היחיד שלא משקר הוא המועקה מאחר והיא אינה מתכסה בצעיפים של סיפור. ה"עצמי " העוסק בחוויה וברגשות ולכשעצמו אינו סיבת החיפוש של האנליזה,  העצמי מרגיש צודק או מסכן,  הסובייקט שמתגלה דרך האסוסיציות של המטופל הוא האוביקט שלנו והוא לא יודע  " מי הוא" הוא ידע. אם נחשוב על הסקויגל של וויניקוט כל הציורים וההשלמות לציורים היו הדרך להופעת המסמן שדרכו אפשר יהי לדבר על הגרין של האמת של הסובייקט.

העבודה היא עם הסוביקט הספציפי ומערכת המסמנים הספציפית שלו שמגולמת במילה ועולה דרך אסוציאציות חופשיות.  זאת עבודה מיועדת לסמלי שמחפשת את המילה המתאימה כמו המשורר.

מקום למילה

 

עלה גם הנושא המערכתי ומקומה של החשיבה הלאקאניאנית בתוכה

חשוב לציין שהאנלטיקאי הלאקאניאני הוא לא אדיש,    אבל אומנותו היא בלדעת לעשות את העבודה שלו.

חתך ותפירה,  חתך ותפירה.   פיענוח.   

ומצאתי משפט של פיאגט,  הפסיכולוג של האינטליגנציה  אצל ילדים. הוא כותב "  שהרגשות והרגשי יש להם תפקיד של מקור אנרגטי,    שהם התנאי לתפקוד התודעה,  אבל הרגשות הם לא המבנה,   בואתו הדרך,   שהמכונית תלוי בדלק  שמניע את המנוע,   אבל זה לא משנה את המבנה של המכונית"

 הרגשות הם דלק למנוע  אבל העבודה אנליטי מחפשת את הלא מודע הבנוי כשפה בשביל לעבוד עם המבנה. אם נעבוד רק עם הרגשות נמצא את עצמינו עובדות במעגלים ללא מוצא.

אנחנו נאמנים לסינגולריות של הלא מודע של כל סובייקט,  והרגשות הם אוניברסלים לא חוספים את הסינגולרי. זאת הסיבה שאהבה הטרנספרנציאלית כמו השינאה הם לא עוזרות אפילו מפריעות לעבודה,  כי אהבה מנחמת. ( ברור שהיא מבורכת בחיים הבינאישיים).

​

​

            *************

פגישה 30.4 שיח על המיתוס המשפחתי, הסימפטום של הילד והבחנה בין סינדרום לסימפטום

​

פתחנו בקריאת טקסט בדף 182, 'אין כזה דבר ילד ללא אחר'

הילד, כהוויה נפרדת, הוא סובייקט עם שאלות שעובר "תאונות קיומיות", שפוגש את עולמו הלא מושלם והלא בטוח, חסר ישע והוא סובל. יש לו בעיות וסימפטומים שהם שלו, אך בה בעת ילדים נולדים ל"אחר": לא רק שהם לא יכולים לשרוד ללא אחרים, הם זקוקים לאחר, לאחר שמשתוקק ואכפת לו ממנו, כדי להתהוות כסובייקטים. בפרפרזה על דברי וינקוט שאמר כי אין תינוק ללא אם, ניתן אף לומר ש "אין דבר כזה ילד" ללא מבוגר. "האחר", בהקשר זה, יכול להיות האם או האב – או אחר משמעותי אחר כמו סבתא, סבא, אח או אחות.

דוגמא לילד בן 13 שמתאפק כל היום מללכת לשירותים ובלילה מרטיב והכול משפריץ החוצה. מתלונן על תחושת לחץ וכאבי ראש. האב שהלך לשאול את רבו להכוונה קיבל את התשובה – זה הילד שלך. לשאלתי אם יכול לפרש את דברי הרב, ענה האב כי רבו בהחלט צודק לאחר שגם הוא חווה לחצים שבאים לידי ביטוי במעי רגיז ומזהה כי גם אביו סבל מלחצים וכאבי ראש וייתכן שגם הסבתא אמו של אביו סבלה מלחצים שהתבטאו במיחושים בגוף.

השאלה של המטפל, על איך האבא יכול לפרש את דברי הרב, מיקם אותו במקום של האנליטיקאי שרוצה לדעת :סיבה לפתיחת תאליך אנליטי.

 מחלות פסיכוסומטיות: (מדובר על ביטוי לא מוצלח  שמחזק את הפיצול) כשהלחץ והמצוקה הנפשית צועקת דרך מכאובים גופנים  אנחנו מול מסמנים ללא מסומן,   הממשי של הגוף שלא מדבר, אנרגיה שלא קיבלה מסומן או  הסמלה, סובייקט שלא יודע לחשוב את מה שקורה לו.

 החרדות,   סינדרומים של לחץ  שהרפואה קוראת " המחלות האוטואימיוניות" הם  מצביעות על מבנה נפשי שכמו במקרה הזה עובר מדור לדור, ולפעמים הם מצביעים על מבנה פסיכוטי,   ולפעמים ביטוי של  סובייקט שאין לו גוף של עצמו. יש לו גוף ביולוגי אבל אין לו את הגוף שלו ושלא מצליח  לחשוב ולומר את מה שקורה לו. ההשפרצה של החרדה,   אצל  האבא ואצל  הילד, חרדה /מועקה שעדיין לא קיבל מסומן. הסנדרום משותף לכמה דורות. גנטיקה נפשית,איפה שהמסמנים עוברים מגוף לגוף,   ההזדהות שהיא ללא מילים,   עוברת דרך העור, המבט, האוזניים.

כולנו דור שני או דור שלישי.  לא הסיפורים עוברים אבל הרישומים שנשארו בלא מודע עוברים ומשפיעים. בטיפול אחנו מחפשים את המסמנים לא את הסיפורים, אבל דרך הסיפורים הם יופיעו. הטרגדיות השאירו עקבות.  אנחנו כן רוצים לדעת את ההיסטוריה של ההורים שאולי משפיעים על הילדים, אבל לא הסיפור מענין אלא הרישום,   הפצעים שעוברים דור. הטראומות.

שאלה – מה יש בגוף שלא מצליח להידבר והכול משפריץ החוצה בלילה? האם זה חלום או סיוט או איזה תשוקה מודחקת? של מי הסימפטום הזה שעובר בירושה.?

עצם הזיהוי של האב שהוא גם סובל, מאפשרת לקיחת אחריות ולהתחיל בתהליך טיפולי עם שניהם. לא ההורים מניחים על הילד, אבל מונח עליו משהו שעובר  דרך המסמנים והחוטים השקופים של תוך משפחה. הילדים סופגים את ההורים.

במובן הזה המשפחה היא כמו קוביה שיש לה פנים אבל המשתתפים במשפחה הם לפעמים יחידה. מעי רגיז, לחץ, כאבי ראש זה הסינדרום סיבה לפניה עדיין זה לא הסימפטום האנליטי, במבנה נפשי מסוים וכנראה משותף. 

הבדל בין סימפטום לסינדרום. הרבה פעמים פונים לטיפול עם סינדרום שלא מספר עדיין כלום לגבי הסובייקט או לגבי איזה אמת נפשית . כשהממסד מבקש אבחון  הוא מבקש כותרת למה שקורה לילד, כשהפסיכואנליטיקאי  מחפש להגדיר את הסימפטום שכולל בתוכו סבל ולפעמים סבל של דור קודם שחדר לחיים של הילד,    מה שחשוב לנו זה לגלות את הסימפטום האנליטי שאיתו נתחיל לעבוד.   כל אחד יביא את הפנטזיטות הלא מודעות שלו דרך האסוציאציות החופשיות  ונוכל להגדיר מה הסימפטום של הילד ומה הוא של האבא.

הסימפטום כולל בתוכו חרדה ותשוקה ומועקה, הימנעות ואיסור שלא מצא את הדרך להאמר.

זה הילד שלך,   זאת אמירה חשובה.  התפוח לא נופל רחוק מהעץ . כדאי להסתכל ולשוחח עם העץ. האמירה היא חשובה בקשר לאחריות על ההורה על הסבל של הילד וביחס לעמדה הקלינית. בטרנספרנס מקבילה נעבוד  עם טקסט הנכתב בין שלושה. מה שהאבא יגלה בטיפול על עצמו  ישפיע על הילד ומה שהילד יגלה על עצמו  ישפיע על המודעות של האבא. התהליך הטיפולי של אחד  משפיע על כולם,,   התכנים שנפתחים  פותחים ומשחררים את הקשירה של הסימפטום המשותף.

ילדים מזדהים עם ההורים, הם מרגישים אותם, שותים אותם, ובהיותם ילדים לא יוכלו להיפרד מההזדהות אם אין  עבודה גם עם ההורה.  כשהורה מחפש דרך אחרת להתמודד עם הסימפטום שלו  האפקט על הילד יהיה מידי, וגם האבא ירוויח מהתהליכים של הילד.  המטפל מחזיק את שני התהליכים הטרנספרנסיאלים,  ולכל אחד  הפנטזיות והאלמנטים הלא מודעים,   מסמני האדון ששולטים בלא מודע של האבא ושל הילד הם כנראה שייכים לאחר גדול משותף.

 למה החיים הם כל כך מלחיצים ?

הסופראגו של האבא עבר דור. והאבא הוריש את הסופראגו שלו מדור קודם והילד הפנים.  מיתוס לא מודע  עובר מדור לדור בשושלת  . סוג של הזדהות השלכתית שמעביר חרדה מהאבא לילד  ומסמנים של ההיסטוריה של הסבתא.

 במהלך החיים מצפים להורה ולילד שני תהליכי אבל  הילד הוא לא מה שציפו לו וההורה הוא לא מה שהילד איחל לעצמו. במובן הזה כל ילד עושה את הלידה השנייה שלו, נפרד  ומאמץ או שלא את ההורים שיש לו.  כל אחד ימציא דרך משלו להיות יותר טוב.  ההזדמנות של טיפול מקביל יאשפר לאבא להבין את מה שעבר דור, ולפרגן לילד חיים יותר רגועים, אולי?

 פרויד קרה למיתוס " הרומן המשפחתי של הנורוטי"

רומן אולי כי זה סיפור שעובר דור, אבל גם כי השחקנים מאוהבים בסיפור שלהם, אז לא קל להשתחרר  מסיפור אהוב., שנוגע באמונות משפחתיות.

 

שלושה זמנים לוגים לעבודה האנליטית

1) זמן להקשבה ולציפיה

2) זמן להבנה

3) זמן של מסקנה: פירוש, חיתוך  אקט. הזמן השלישי הוא עקרוני,  לא מספיק שהמטפל יבין ויהיה אמפטי,   חשוב האומר המפתיע שלו, אומר של מי שמונח לידע . אם ניקח את האמירה של הרב " זה הילד שלך!!!! זה פירוש, חיתוך  והאבא עשה אקט ופנה לטיפול. אמנם טיפול לילד אבל הוא יבין שמדובר על טיפול איתו ועם הילד בנפרד, לסמפטום ששוכן אצלו ואצל הילד .

 הפירוש הוא אומר או שאלה נוקבת שפותחת בחקירה.

נשאר שאלה פתוחה על איך נדע אם הסימפטום הוא של הילד או הסמפטם של האחר אצל הילד?  אם יש ספק אז עדיף במשך תקופה של הפגישות המקדימות להפגש, אולי במשך שלושה חודשים ובמקביל עם הילד עם ההורה או עם הורים עד שנדע

מדובר על דור שני או דור שלישי של חיים בתוך טראומה.

עלתה שאלה בקשר למשפט "התשוקה היא תשוקה של האחר", האם  אפשר להשתחרר מהאחר.  המבנה הנוירוטי יחפש את האחר אבל אפשר להחליף אותו . המבנה הפסיכוטי, להבדיל,   יכול לנהל את היחסים שלו עם אחר ללא תשוקה ללא דיאלקטיקה של תשוקה.

התהליך הטיפולי מביא לגזימה, גזימה מציווים של היתענגות לא בריאה, בשביל לכוון  את התשוקה לכוון אחר.

בקליניקה אנו פוגשים לפעמים את ההורים שמתקנים את הילדות שלהם דרך הילדים וגם משליכים את הילדות של עצמם. ולפעמים ההורה שהיה הילד המסור ממשיך את מקומו ונכנע לדרישות של הילד  שללא גזימה, מרגיש שהכל מותר לו, שליטים.

​